תלמידים

במשך כל השנים שלימדתי בבבתי-הספר השונים, נוצרו יחסים מאוד מעניינים עם תלמידי.  מצד אחד הייתי די קשוחה עם התלמידים במפגשים הראשונים, ומצד שני נוצרו יחסים קרובים, של מבוגר אחראי, של מי שיכול לייעץ לעזור, לתמוך ואם צריך לפעמים, גם להוכיח, לכעוס, להורות את הדרך הנכונה.    תמיד חשבתי  שתפקידי הוא לחנך ולא רק ללמד. גם בכיתות שבהן לימדתי את המקצועות השונים: ספרות, תנ"ך, אזרחות,  ולעתים גם לשון, החינוך תפס חלק נכבד מן הקשר שלי עם תלמידי. חינוך ולא הטפה. שיחה במקום עונש שרירותי. פיוס, קודם כל, לפני שיפוט חד-משמעי שעונש בצידו. זה עבד. הפידבקים שמגיעים אלי בימים אלה, מוכיחים שזה עבד.   במשך השנים נוצר גם קשר לא פורמלי עם התלמידים במסגרת שיעורי תקשורת המונים שבהם עסקנו בצילום סטילס ווידאו וגם עריכה: החלטתי להכניס כאן כמה מכתבים,  מתוך עשרות או מאות מכתבים,  שכתבו לי תלמידים בשנות ההוראה שלי.  שנים רבות הייתי גם בהנהלה של בית-הספר  בתפקידים שונים, רכזת שכבה, רכזת חברתית, רכזת פדגוגית.  הדרכתי מורים בצוות שלי.  יצרנו יחד תוכניות עבודה ואכניס כאן גם כמה  הערכות של מורים, בסיום שנה, או לקראת יציאה לשנת שבתון.

צילום לספר מחזור  יא' 1995-1997, בחטיבת בן-גוריון בהרצליה . כל השכבה בלב אחד גדול . וגם אני רכזת השכבה ביניהם. 

צילום מיוחד לספר מחזור יא' כל השכבר יחד. חטיבת ביניים בן-גוריון הרצליה.

הכתה האחרונה שחינכתי לפני יציאתי לשליחות בחו"ל אכן הייתה "כתה ללא גבולות" היה קשה, אבל בסופו של דבר הצלחתי להגיע עם כל אחד באופן אישי להבנה, וכך עברנו את השנה.  כתה זו זוכה כאן לתמונה שלמה.

על המדרגות בחטיבת הביניים "בן-גוריון"  זמן קצר לפני הנסיעה שלי לשליחות. בשנה זו נפרדתי מביה"ס שבו לימדתי וחינכתי וריכזתי שכבה ועוד הרבה הרבה דברים.  15 שנה הייתי במרכז העיניינים בבית-הספר הזה.  עד שהגעתי לכתה הזו חשבתי שראיתי כבר הכל, הם חשבו שהם יעשו לי בית-ספר.   הם כמעט הצליחו, אבל עם הניסיון שלי  הצלחתי להביאם בשלום לסיום החטיבה .

בסיום מחזור ט"ו נערך טקס  גדול כמו בכל השנים.   אני כרכזת השכבה יחד עם המחנכים, מורי החוגים ועוד, העמדנו טקס פחות מקצועי ופחות יקר מבשנים קודמות.  העבודה הייתה קשה מנשוא.  זה לא המקצוע שלנו להעמיד טקסים.  אך משום מה מורה נדרש להיות: מורה, מחנך, חובש, שוטר, מפשר, מגשר, במאי, בדרך, רקדן ומה לא.   אז תארו לכם מה נדרש מרכז שכבה, כל זה ועוד. בקיצור קראו את המכתב שהגיע אלי למחרת הטקס.

מילים מקסימות אלו נכתבו על-ידי הילה בלה תלמידה במחזור ח' בחטיבת בן-גוריון תשנ"ד 1994. יש כאלה היודעים לנסח רגשות מחשבות ורעיונות במלים פשוטות.  מכתב אחד מני רבים בסיום מחזור זה

איזו מחמאה טובה יותר מזו יכולה לקבל מורה. שלוש תלמידות מכתתתי  ט'8 במחזור ח' תשנ"ד 1994 החליטו להגיש לי מכתב זה ובו תודה אחת גדולה ומחמאה חשובה, שהייתי להם ממש אמא בתקופת החטיבה. תודה לכן שוון שטלמן, מורן פכט, קרן שיבק החמודות. זוכרת אתכן מאוד לטובה. באהבה בחזרה. אחרי שנים רבות. אתן עצמכן וודאי כבר אמהות לתלמידים  בחטיבה.  

בין השנים 1978-1982 לימדתי בחטיבת הביניים "עלומים" ברמת-השרון.  במאי 2001  הגיע אלי מכתב מפתיע שנשלח לחטיבת עלומים ומשם נשלח אלי.  דרור אבנד, אחד מתלמידי בחטיבה סיים דוקטוראט בספרות באוניברסיטה בניו יורק.  הוא חפש את המורים שלו כדי להודות להם על השנים בהן למד אצלם.  כיוון שדרור למד אצלי סיפרות ראיתי בכך מחמאה גדולה שאחרי כל-כך הרבה שנים הוא החליט לכלול את שמי בין התודות בעבודת הדורטוראט עצמי. תודה דרור, לעונג היה לי לקבל את התודה הזו. 

בימים שבהם הורים מתקיפים מורים ומנהלים, נעים להזכר בהורים שידעו להודות.  במקרה הזה הייתי רכזת שכבה שראתה את התלמידה והקדישה לה תשומת לב. אני כמובן לא זוכרת היום משהו ספציפי, אבל המכתב הזה נשאר איתי.  שימו לב מנהלים, ברוך יכין , זכרונו לברכה,  מנהל החטיבה ומקימה, הכניס מנהג מבורך. מכתבים מן הסוג הזה ואחרים הוכנסו לספר המורים כדי שכל המורים יראו וילמדו.  שימו לב לפינה השמאלית, שם כתוב ספר מורים, ושמי או הכינוי שלי דודה, המכתב הועבר גם אלי כמובן. נעים להזכר.

נגה סלע וליאת ארבייטמן תלמידותי שהיו מחוברות כל הזמן ביניהן והיוו מרכז לבנות הכתה. גם את הברכה לסיום כתבו לי יחד.  כיף לקבל מילים כאלה אחרי שלוש שנים.  את ליאת פגשתי לפני כמה חודשים בעת הופעה בקיבוץ הזורע שם היא גרה בקיבוץ . היא זיהתה אותי וניגשה אלי, כולה התרגשות. החלפנו טלפונים וחשבנו שניפגש שוב, ביינתיים זה לא קרה. אולי בקרוב.  את נוגה עוד פגשתי אחרי סיום הלימודים בעת שהייתה מזכירה במט"ח ואני באתי לשם להשתלמויות.

גלעד הוכמן תלמידי בכתה ז'-ט'5 במחזור י"א בחטיבת בן-גוריון, הוא הגשמת חלום הציפיות של מורה.  חיפשתי את גלעד בגוגל, וגיליתי להפתעתי שגלעד הוכמן, סטודנט לתואר שני במגמה לקומפוזיציה, זכה בפרס ראש הממשלה ליצירה לשנת תשס"ז.  בחור צעיר ומוכשר במוסיקה.  בשנים הללו לא הייתי בארץ ולא ידעתי על כך.   גלעד חי בברלין, מצאתי אותו בפייסבוק, כשהיה בארץ בא לבקר אותי, הייתה פגישה מרגשת מאוד. אני מאחלת לו הצלחה בכל תחומי המוסיקה.  מעניין, הכתה בה גלעד למד הייתה משופעת במוסיקאים צעירים. הוא לא התבלט  ביניהם , אך עשה חייל בלימודי המוסיקה באקדמיה  והצליח. 

כתת המולטימדיה שחינכתי בחטיבת בן-גוריון וגם לימדתי מולטימדיה עוד לפני שלמחשבים היה מספיק זכרון.  ההוראה בכתה זו  הייתה בשבילי אחד מן השיאים.  קיבלתי כתה נבחרת, של תלמידים סקרנים, מוכשרים יצירתיים .  כל ילד היה מוכשר לעצמו, עולם ומלואו. ללמד כתה כזו היה תענוג עילאי, ילדים שאוהבים ללמוד, שואלים שאלות ורובם גם אוהבים להכין את המטלות שהטלתי עליהם.   אלו שלא כל-כך אהבו ללמוד נסחפו בדרך כלל אחרי האווירה הכללית של למידה, יצירה, הישגיות.  כך קרה גם לניר. שלא הבין איך זה קרה לו.  אני הייתי לפעמים קצת עצבנית, אבל אוהבת,  מעניינת, דואגת.   מאוד אהבתי  את הניסוחים הללו של ניר. אין לי מושג איפה הוא היום, אבל עם רוב הכתה יש לי קשר בפייסבוק. כתת מולטימדיה או לא כתת מולטימדיה.

אורנית שטרן עורכת עיתון התלמידים שאותו הוצאנו עם עיתון מעריב, מוכשרת, חכמה ואפילו מבריקה.  היא גם למדה אצלי תיקשורת שלוש שנים. בשנה האחרונה בבית הספר עבדתי איתה צמוד צמוד. את התוצאה של הקירבה הזו אורנית פרטה במכתב שנמסר לי בימים האחרונים בבית הספר.  בימים האחרונים גם הגעתי אליה דרך הפייסבוק, והתכתבנו קצת.  מעניין מאוד לראות לאן מגיעים התלמידים אחרי שנים.  אורנית לומדת ראיית חשבון ומסיימת את התואר הראשון בקרוב.

רעות שמואלביץ. זוכרת אותה כאילו הייתה תלמידתי אתמול.  בעלת מרץ, יכולת, כושר דיבור בלתי רגיל, חוש צדק מפותח. אכן חיפשה תמיד את הצדק האבסולוטי.  נדמה לי שישבתי לשוחח עימה שעות רבות. ועל כך היא מדברת במכתבה זה.  באמת השקעתי שעות רבות בתלמידי. אולי הם היו המרוויחים העיקריים מכך, שהם היו כמו  ילדיי, כך תמיד ראיתי אותם.  היו לי הרבה אנרגיות בשבילם, והכל באהבה. 

אחת הקבוצות הנאמנות שלי בתקשורת הלכה איתי במשך כל שלוש השנים, קבוצה קטנה ואיכותית, יחד צילמנו במצלמת הוידאו חומרים, ניתחנו אותם ויצרנו קליפים כתתיים לקלטת המחזור.  בשיעורי התקשורת לימדתי את תלמידי הרבה מאוד  נושאים לא פורמליים דיברנו הרבה על תוכניות טלוויזיה . השפעת התקשורת על הציבור, ניתחנו תוכניות וסרטים.  כך היו גם היחסים בינינו - קצת פחות פורמליים ומסתבר שזה מה שעושה את ההבדל בשביל התלמידים.. כמעט כל הקבוצה הזו שומרים איתי על קשר עד היום בפייסבוק, לעתים אנחנו מתכתבים קצת, הם מספרים לי קצת על עצמם.  זה הרבה יותר ממה שיכולתי לצפות.

עיתוני תלמידים,  שעות רבות הקדשתי בבית-הספר לעבודה עם מערכת העיתון שהייתה מורכבת מתלמידים שפעלו כמעט לבד. היו להם רעינות, כושר שיפוט לגבי איכות הכתבות. הם רק היו צריכים תמיכה קטנה ויצאנו לדרך.

בראיון אצל יעל גרמן ראש עיריית  הרצליה בשנה הראשונה או השנייה של כהונתה היא הקדישה  למערכת העיתון שלנו זמן לא מועט ופרשה בפני הצעירים במערכת את חלומותיה.  אפשר לומר שהיא הגשימה הרבה מאוד חלומות בהרצליה וזה מה שיפה באשה כראש עיר שמבטיחה ומקיימת. בתמונה הזו מצולם גם מתן וילנאי  וברוך יכין זכרונו לברכה מנהל בית הספר שהלך לעולמו לפני כמה שנים.  עם ברוך עבדתי חמש עשרה שנה בהנהלת בית הספר,  הוא היה דוגמא למנהל משפיע שגרם לכולנו לעבוד קשה, נתן בנו אמון, אך ידענו שאנחנו חברי ההנהלה, חייבים להצליח, ללא פשרות.

דנה איוניר ועדי טאיטו עורכות עיתון התלמידים יצאו לראיין את דליה רבין פילוסוף. הן היו מאושרות כשחזרו מן הראיון, הן הרגישו שהגשימו חלום והן ממש עיתונאיות.   בימים אלו דנה סיימה את התואר הראשון בתקשורת במרכז הבינתחומי ברצליה.  גם עדי מסיימת את לימודי התואר הראשון באוניברסיטה עברית בירושלים. עתידן עוד לפניהן. אין לי ספק שהן יגיעו.

אורנית שטרן, עורכת העיתון הלכה לפגוש תלמידי בית הספר לשעבר, ואיתרה אותם באתר חבר'ה. מי זוכר? איפה אתר חבר'ה היום? אי שם בנבכי הרשת. איפה הוא ואיפה פייסבוק. זו הייתה התחלה יפה של רשת חברתית, אבל היא לא המריאה, צריך כסף, צריך להשקיע כדי שאתר יגדל כמו פייסבוק.

את הדף האחורי עורכי העיתון מאוד אהבו.  אם  תשימו לב לרשימת חברי המערכת, נבנתה פה אימפריה של עתונאים. באותה שנה עזבתי את בית-הספר ויצאתי לשליחות בחו"ל. מה קרה אחריי אינני יודעת, אני משערת שהעניינים  התגלגלו כך או אחרת. 

מורים

כיוון שהייתי רכזת-שכבה ברוב שנות ההוראה שלי בחטיבת בן-גוריון, קיבלתי גם מכתבים רבים ממורים שעבדו בצוות שלי, בחרתי כמה מכתבים שמשקפים את הקשר שלי עם המורים.  במשך כל השנים שהנהגתי צוותי מורים השתדלתי ליזום פעילויות יחודיות לשכבה שלנו, הנהגתי פרוייקטים חדשניים שלי, הדרכתי את המורים בתחומים שונים. לעתים גם הייתי קצת נוקשה, כי כך זה צריך לעבוד לפעמים כאשר אתה עומד בראש ויודע שהמשימה צריכה להתבצע. היו מורים שקראו לזה חספוס או התפרצות או כל מילה אחרת. אני רק ידעתי לאן אני צריכה להגיע. ואם זה לא הלך בדרכים הרגילות, זה הלך בדרכים הקשות יותר.  המשימות בוצעו בהצלחה זה מה שחשוב.  חשבתם פעם מה פרוש להוציא 200 תלמידים ב4 או 5 אוטובוסים לטיול שנתי באילת ולהיות אחראי על כל הטיול, המסלולים, המורים, התלמידים, הבטחון, הבטיחות, הורים מלווים ועוד 200 שודדים שרק רוצים להשתגע?  אני באמת לא יודעת איך לקחתי על עצמי את האחריות הזו, אבל לא הייתה לי ברירה זה היה חלק מתפקידי כרכזת שכבה.

מיקי הירש נגרי,  אכן הייתה סמינרסטית, אחר-כך מורה מן המניין, ובהמשך סגנית מנהלת.  לאחר מכן יצאה לנהל בית-ספר אחר, ולימים הפכה למנהלת מחלקת החינוך של עיריית רעננה.  מקסימה אמיתית, ישרה, נאמנה, נעימת הליכות, ואצלה העבודה נעשתה במלואה וכמו שצריך.  המכתב שלה כמובן מדבר בעד עצמו. אכן הערכתי אותה תמיד והיא הוכיחה את עצמה.

מירה פלג,  אחת המורות הוותיקות בבית-הספר, לימדנו מקצועות מקבילים ונפגשנו הרבה בתוך בית הספר, היא הייתה בצוות שלי כמה פעמים וגם הייתה רכזת מקצוע שלי, בתנ"ך.   לזכות ממירה למחמאות זה לא דבר של מה בכך . נדהמתי לקרוא את המלים החמות ואת מילות ההערכה,  וכמובן ראיתי בכך מחמאה גדולה. 

רחל  יצחק עבדה עם תלמידים בעלי צרכים מיוחדים, רגישה מאוד, יודעת לאבחן את נבכי הנפש. קלטה אותי בדיוק. אהבתי איך היא תארה אותי. המשפטים שלה מאוד מדוייקים. 

בשנה האחרונה שלי בחטיבת בן-גוריון, כבר ידעתי שאני יוצאת לשליחות בחו"ל יואל  שולמן  היה רכז שכבה שלי אם  אינני טועה. הוא ניהל את טקס הסיום ואני השתדלתי  כמיטב יכולתי לסייע לו.  יואל כיום הוא סגן מנהל בחטיבת בן-גוריון ועברו כבר עשר שנים מאז עזבתי את בית הספר., ויצאתי לשליחות  ברוסיה, מטעם פרוייקט חפציבה במשרד החינוך בשנת 2002.

קולאז' - כיתה ט'5 חטיבת ביניים בן-גוריון הרצליה מחזור יא' תשנ"ה- תשנ"ז    1995-1997  מוזמנים לזהות את עצמכם.